אתני

אתני

יום רביעי, 30 ביוני 2010

קונסיגנציה ירוקה

היום בקשתי באופן רשמי מגלריה בצפון לקבל בחזרה את העבודות שלי, דברים מעניינים שנעשו בהרבה עבודה ובעיקר עם הרבה אהבה. צעד משמעותי מכיוון שאני מרכז את מאמצי בגלריה הקטנה שלי בסטודיו, שגם עברה מתיחת פנים או נכון יותר יהיה לומר התרחבות פנים, מכיוון שגודל התצוגה התרחב מאוד וגם השתנה.

לא מזמן קבלתי החלטה אסטראטגית שלא לשים עבודות שלי בקונסיגנציה, מאז כבר עניתי להצעה אחת בשלילה כשאני מנמק באופן נחרץ את החזון שלי. חזון של עולם ללא קונסיגנציה, או לפחות כזו שתהייה הוגנת ומיטיבה לשני הצדדים, לאומן ולבעל החנות.

למי שלא בקי ברזי הקונסיגנציה הנה כמה עובדות, קונסיגנציה זו דרך התקשרות עסקית מקובלת, שבה האומן מעביר יצירה לבעל חנות שמציג אותה וכמובן מנסה גם למכור אותה. וכל זאת בעבור עמלה שיקבל מהאומן. בדרך כלל בעל החנות דורש מהלקוח הפוטנציאלי מחיר כפול על המחיר שמבקש ממנו האומן ועל המחיר הכפול הוא גם מוסיף מע"מ כדת וכדין. השורה התחתונה היא הכפלת מחיר ב 120%. אומן שרוצה לשמור על מחיר ריאלי של העבודה שלו, חייב להוריד באופן משמעותי את המחיר שהוא גובה מבעל החנות, צעד שכזה לרוב מאלץ אותו למכור כמעט במחירי עלות ולרוב גם ללא רווח. אגב בחנויות של תיירות המחיר מוכפל פי שלוש ולעיתים קרובות גם פי ארבע, לכן קשה למצוא יצירות אומנות יחודיות ורוב היצירות שנמכרות הן כאלו שמיוצרות על בסיס של גימור בעבודת יד.

בעייה נוספת היא שהיצירה מוצגת למכירה במחיר גבוהה מאוד וזה מרתיע לקוחות ומונע מחירות ונוצר הרושם שאומנות היא כמעט בלתי מושגת. המצב האידיאלי כמובן הוא שאומן ימכור את העבודות שלו בעצמו, כך הוא ימנע מדמי תיווך מופקעים. טוב לאומן וטוב ללקוח. מסיבה זו קמו קואופרטיבים של אומנים ששכרו חניות וגלריות משותפות על מנת למכור בהן ביחד, מאותה הסיבה גם קמו החניות הווירטואליות ברשת.

כבר אמרתי שהחלטתי להכניס אומנים נוספים להציג בסטודיו, גם כאלה שלא עושים זכוכית. ואכן בקשתי מדנה בלייר חברה אישית וקראמיקאית מוכשרת מאוד, להציג עבודות שלה בסטודיו שלי והיא הסכימה בשמחה רבה. אלה שלי יש חזון של עולם ללא קונסיגנציה והנה פתאום אני נמצא בצד השני של המתרס, כלומר אני עומד מול עצמי. נו טוב יש גם עולם עם קונסיגנציה ירוקה כזו שאיתה אפשר גם לחיות. מיותר לציין שהאידיאל יהיה לרכוש יצירות של אומנים אחרים, אבל במצב הנוכחי זה בלתי אפשרי בעליל.

אז מה זו קונסיגנציה ירוקה ? זו צורת התקשרות שמאפשרת לאומן ולבעל הגלריה שבמקרה הזה זה אני, להתקשר כלכלית בדרך של שיתוף פעולה והבנה הדדית לצרכים של כל אחד. בקונסיגנציה ירוקה האומן שומר על מחיר ראלי של היצירות שמוצעות למחירה מחוץ לסטודיו שלו, כלומר בחנויות וגלריות, כשפער המחירים הוא הגיוני כך שהלקוח לא ירתע וירצה לקנות יצירות אומנות. העמלה שגובה בעל החנות או הגלריה היא הגיונית ומכבדת את האומן שיצר במו ידיו את היצירה ובעיקר שומרת על ההכנסה של האומן מעמל כפיו.

אני לא יודע עד כמה האומנים מבינים שחשוב לשמור על המחיר של היצירות שלהם, שלצד האומנות יש גם את הצד העיסקי והכלכלי וכמובן יש גם את המיתוג האישי של האומן. חברה קרובה שלי רותי גושן שהיא אוצרת ארכיאולוגית ומדריכת טיולים, נכנסה לביקור ואמרה לי - אתה יודע כבר אפשר לזהות את העבודות שלך, רואים את הסגנון ואפשר לשייך אותו אליך. פעם זה היה נקרא סגנון אישי, היום יש לזה ערך מוסף שהוא מיתוג אישי, ומחיר הולם ליצירה שלך הוא חלק ממיתוג אישי. באופן מסויים היצירה של אומן תמיד תהייה "שלו" היא תמיד תהייה מחוברת אליו, גם לאחר שהוא מכר אותה למישהו אחר. אני צריך לזכור לכתוב בנושא הזה פוסט.

אומן צריך לדעת להתייחס ליצירות שלו גם מהפן הכלכלי, הגיע הזמן לצאת המדימוי המקבע שיש לאומנים על עצמם ככאלה שלא יודעם כלום על כסף והם לא יכולים לשווק את עצמם. כמו בכל עסק גם בסטודיו זה טוב כשיש איש שיווק, ואם אין אז האומן צריך לשאוף להבנה וידע מסויימים בכל אותם תחומים שנובעים מכך שהוא מנהל עסק עצמאי.

אז זהו זה נכנסה קרמיקה ונכנסתי אני לענייני הקונסיגנציה. אני מודע לכך שהגישה הירוקה היא מעט שונה מהמקובל, וברור לי שזה לא תמיד החישוב שיהיה נוח לבעלי חנויות. ויש כמובן גם את ההרגל של אומנים לקבל בהכנעה ובהסכמה, שנובעת מחוסר ברירה את המכפלה של 120%. מצד שני יכול להיות שאם אומנים יעמדו על שלהם וידאגו לשווק את עצמם בדרכים נוספות, בעלי חנויות יתחילו להבין שעליהם להסכים להסכמים הוגנים ולהתקשרות ירוקה בינם לבין האומנים שהם מציגים.

יום חמישי, 17 ביוני 2010

גילגולו של סטודיו

להקים סטודיו כמו כל עסק אחר זה תהליך, בעייני סטודיו אומנותי הוא בכל זאת מעט שונה למרות שבעיקרון עסק הוא עסק. ומה פתאום עכשיו, אחרי שהסטודיו שלי קיים כמעט שנתיים אני כותב על זה ? מכיוון שהקמה של סטודיו היא תהליך של התבגרות הדדית, אני מתבגר כאומן שמנסה למכור את יצירתו והסטודיו מתבגר כתוצאה ממערכת היחסים של האומן עם היצירה שלו עם עצמו ועם הלקוחות שלו.

זה לא משנה איך אתה מתחיל את הסטודיו שלך, קטן או גדול בייתי או במקום מסחרי הסטודיו יעבור תהליך של התפתחות הדרגתית ממש כמו התבגרות. הסטודיו שלי משקף את מערכת היחסים האישית שלי עם הזכוכית, עם ההתפתחות והשליטה בטכנולוגיה גדל הצורך להציג ולספר על העבודה שלי וכמובן גם למכור אותה.

לקח לי די הרבה זמן "לצאת" אל הרחוב, למרות שהסטודיו יושב על כיכר די מרכזית בבנימינה, את השלט של הסטודיו תליתי לא מזמן. העיצוב הסביבתי של הסטודיו היה עד לפני כשלושה חודשים בסוף רשימת העדפות והיום הוא עבר לראש הרשימה. במובן מסויים הסטודיו מהווה חלק אינטגראלי מהיצירה שלי, באיזה שהוא אופן הסטודיו הוא יצירה בפני עצמה.

בחודש האחרון השקעתי הרבה אנרגיה בלארגן את הסטודיו מחדש, עשיתי שינויים גדולים בחלל קטן וקוסמטיקה בחצר. עד היום התצוגה שלי הייתה קטנה והעבודות החדשות היו מוצגות על מדף גדול בצפיפות של חנות מכולת, כשאת הישנות ערמתי והנחתי על מדף. פסח האחרון היה הפעם הראשונה מאז שהסטודיו קיים, שהתארגנתי במודע לקראת חגיגת המתנות הישראלית. מבחינתי זו הייתה חוויה מעצימה, ממש לא בשטח המכירות.

בסוף שבוע החג היה ברור לי שהקונסטלציה של קונסיגנציה לעבודות שלי לא הגיונית בעליל ואני צריך להביא את הלקוחות אלי ולהפסיק ולהוציא עבודות החוצה בכדי שהן יקוטלגו כמוצרים יוקרתיים עם מעט סיכויים למכירה. יש לי עדיין כמה עבודות בקונסיגנציה אבל הכיוון הכללי הוא להחזיר בהדרגה את היצירות האלה אל התצוגה בסטודיו. מי מכם שמחזיקים גלריה או חנות אומנותית מוזמן להתקשר אלי, אשמח למכור לכם במחיר תואם חנות אבל לא בקונסיגנציה.

חיפשתי דרך ליצור קו מקורי עם פוטנציאל כלכלי, מבלי ללכת על כיוונים טכניים שבשלב זה אני מעדיף להמנע מהם אז התחלתי לשחק עם חול. העובדה עם חול שחררה אצלי משהו שהיה מעוגן בתוך מים עמוקים שהשתחרר ויצא החוצה אל פני השטח. במובן מסויים משהו השתנה במפגש שלי עם עצמי כיוצר ועם הזכוכית כחומר, מאז שאני מעצב תבניות בחול. ההרגשה של חופש מהמגבלה הנוקשה של תבנית מוכנה, דחף אותי ליצור ממקום רגשי ותחושתי ראשוניים כשהמימד היצירתי מעביר תחושה חזקה של שיבטיות. לא שאני מוכר את העבודות שאני עושה לאחרונה, אלה שהתעורר בי רצון חזק מאוד שיקנו ממני את העבודות שלי. וזה שינוי גדול מאוד בגלגול הזה שלי כיוצר בזכוכית.

המשפט האחרון מצריך הבהרה, בפוסט קודם כתבתי שאני יוצר למען היצירה מבלי להתייחס לעניין המסחרי, יצירה ממקום אומנותי בלתי מושפע ממסחריות. כשהחלטתי לחזור ולעסוק בזכוכית הכוונה שלי הייתה ליצור למען היצירה, אני זקוק ליצירה ממש כמו שאני צריך לשתות לאכול לאהוב וכל אותם צרכים בסיסיים של החיים. בשבילי ליצור זה צורך בסיסי. ומאז שהמשהו הזה השתחרר אני רוצה שאנשים יקנו את מה שאני עושה, ולרצון הזה מתלווה חיוך אמיתי ולא הפרצוף העקום שאומר בחצי פה אין ברירה צריך גם לשלם חשבונות.

מה לעשות שהישראלי הממוצע הוא לא צרכן של זכוכית אומנותית, הרוב יסתפק במגשי זכוכית שבאו כל הדרך מצ'יינה, המיעוט יבחר בקערות השבלוניות שמיוצרות בטכניקה של דקאל. והמיעוט שבמיעוט ירכוש זכוכית אומנותית בשל ערכה האומנותי, גם אם היא מוגדרת אומנות שימושית.

אז עשיתי שינוי קונספטואלי בגלריה של הסטודיו, אני עומד להציג יצירות של חברים אומנים. כמה עבודות של קרמיקה לצד כמה תכשיטי זכוכית ואולי אפילו שנים שלושה פסלים קטנים מברונזה. זה עושה שינוי גדול בתפיסה שלי את הגלריה וזה הצריך אירגון מחדש של התצוגה שגדלה ממדף וחצי לכעשרים מדפים, הקטנתי את שולחן העבודה אחרי ששחררתי סופית ( אני מקווה ) את האפשרות שפרוייקט אדיר ממדים בוויטראז' ינחת לו לפתע על שולחני. נו טוב אם זה יקרה אני בטח אשמח, אבל המיקוד בהחלט עבר לזכוכית חמה.

אז זה הוא זה חברים, סוף סוף התבגרנו, הסטודיו שלי ואני. ומה עכשיו ? עכשיו הצעד הבא למכור את היצירות ובחיוך גדול, או בעצם למצוא את הקונים עם החיוך היותר גדול.


יום ראשון, 13 ביוני 2010

מקורי או לא מקורי האם זו השאלה

בפוסט הזה אני אנסה להתייחס לנושא של זכויות יוצרים העתקות ובעיקר להשראה והפרייה הדדית. זכויות יוצרים במוזיקה זה דבר די פשוט, מתישהו החליטו שכל שימוש או ציטוט של מוזיקה או שיר מזכים את היוצר המוצהר שלהם בתשלום. זו אמירה די כללית אבל ככה הם פני הדברים פחות או יותר. אחת לכמה זמן מתנהלת תביעה על הפרת זכויות יוצרים או העתקה של לחן או מלל מצדו של מוזיקאי כזה או אחר.

התפתחות העולם הווירטואלי העצימה את המשמעות של קניין רוחני לאיכות כזו שהוא התפתח להיות חשוב וגדול מספיק בכדי שעורכי דין משפטנים וכלכלנים, יתמחו אך ורק בתחום הזה של קניין רוחני ובהבטים נוספים של הרשת כמו מסחר ווירטואלי וכדומה.

עם התפתחותה של האומנות המודרנית בתחילת המאה הקודמת, צמחה גם נטייה להתחברות קבוצתית של אומנים, שהייתה להם זיקה רעיונית ואומנותית משותפת. הם נפגשו יחד בבתי קפה ובמסעדות, גרו באותם רובעי אומנים, יצרו יחד בסטודיו משותפים וקיימו חיי חברה מורכבים ויצרתיים.

הקבוצה הייתה מאז ומעולם המרחב של האומן האינדבידואליסט מטבעו לתקשר ולבדוק את עצמו, לקבל השראה, ללמוד, ליצור יחד. לגרות את התשוקה והאש היצירתית שלו ובעיקר, לנהל חיי קהילה שנתנו לו את השייכות הרגשית והבטחון החברתי שהוא כל כך זקוק להם. על מנת ליצור מתוך עולמו הפנימי ולא אחת גם מתוך בדידותו הנפשית.

האומנים של תחילת התקופה המודרנית ראו את עצמם כחלוצים חברתיים, מה שהיום נקרא מעצבי תודעה חברתית. זרמים אומנותיים צמחו מתוך אידאולוגיה פילוסופית לאומנות ולחיים בכלל, ומתוך הזרמים הפילוסופיים והאומנותיים קמו קבוצות אומנים שיצרו שינו והתפתחות גדולים בעולם האומנותי. רבים מהאומנים הידועים מזוהים עם זרם אומנותי כזה או אחר, עד כדי כך שהקהל הרחב לא מבדיל בין האומן לבין הזרם האומנותי אליו הוא משתייך.

איך מצליחים לשמור על זהות אישית ואומנותית בקבוצה, זו שאלה פילוסופית מעניינת ומאתגרת ברמה האישית. מעבר לשליטה הטכנית וליכולת האישית במדייה באומנותית, האומן שואף להכרה ולפרסום, לצד שגשוג כלכלי כמובן. באומנות העכשיות יש את המושג Studio glass שמתייחס לזרם של אומנות עכשווית בזכוכית שמכיל בתוכו את כול הטכניקות המקובלות לעיבוד ויצירת אומנות בזכוכית. בארץ הזרם של Studio glass בתרגום לעברית זה "זכוכית סטודיו" מתפתח מאוד ויש לא מעט אומנים ישראלים בעלי שם עולמי.

בניפוח זכוכית הטכניקה עצמה מצריכה שיתוף פעולה, והאומן צריך לפתח יכולות של מנצח תזמורת על מנת להביא ללידתה של יצירה חדשה אל העולם. רבים מהעוזרים הם אומנים בתחילת דרכם, סטודנטים או מתמחים וזה רק טבעי שההשפעה של המאסטרו עליהם תבוא ליידי ביטוי ביצירה הראשונית שלהם. סגנון אישי זה משהו שמתפתח בהדרגה, גדל כמו ילד לאט לאט מתגלה עם הזמן. עובר תהליך מקביל לצמיחה וההתפתחות האישית של האומן עצמו. האישיות שלו משתנה ואיתה גם היצירה שלו, תהפוחות החיים יביאו ליצריה שלו אור או חושך תלוי בחוויה.

לא ניתן למנוע השראה והשפעה מהסביבה הקרובה, מהטבע מהפוליטיקה מהפילוסופיה ומהאומנות. אהבה מלחמה עוני רעב שמחה עושר חתונות עונות השנה לידות נשים השמיים המסתורי והגשמי העולם הפנימי אלוהים וכל השאר, כולם הם מקור השראתו של האומן.

כל מה שעובר דרכי עובר תהליך של עיבוד פנימי וטרנספורמציה, עד שהוא מקבל את צורתו הפנימית ומתבטא כיצירה גשמית. אם אני מודע למקורות ההשראה שלי, למקווה המים ולמעיין ממנו אני שותה, מבחינתי הכול הוא מקורי גם מה שלכאורה נראה דומה. הכול לגיטימי רק לא לשכוח להצביע על הבאר, מי יודע אולי יש עוד אנשים צמאים בדרך.




יום רביעי, 12 במאי 2010

להיות מסחרי

קשה להיות מסחרי או שזו פונקציה של שיווק ? שאלה שאני מנסה להשיב עליה ואני עדיין מנסה. לאחר שהגעתי למסקנה הסופית שלמרות כוונתי ליצור אומנות שימושית ידידותית לסביבה, כמו חמסות מסולסלות, מגשים וקערות מעוטרי מעגלי מעגלים בשלל צבעים. המשיכה הטבעית שלי היא ליצירה חסרת תכלית, כלומר יצירה לשם היצירה. ליצור מתוך עצמי ולא מתוך כוונה שיווקית.

בגלגול הקודם שלי כסטודיו לזכוכית כשעיצבתי וויטראז'ים המתכונת הייתה ברורה, הלקוח היה נותן את הכיוון ליצירה, או לחילופין היה זה האדריכל שלו. אם לא היה אדריכל אז האור, החלל, מבנה החלון ומיקומו, התקציב וכל השאר הם אלה שקבעו את הנתונים, לתוכם יצקתי את התוכן האומנותי של העבודה.

התהליך היה מובנה, פחות או יותר, בדרך כלל הייתי מכין כמה סקיצות לכל עבודה, באחת או שתיים מתוכן הייתי מעצב עם אמירה אישית משלי מבלי להתחשב בדעתו או בטעמו של הלקוח. לא פעם הסקיצה הזו היא שהייתה מקבלת את האישור להתחיל בעבודה, בעיקר אם הייתי נמצא בתוך מסגרת התקציב.

בגלגול הזה שלי כאומן הכוונה המוצהרת שלי היא אומנותית, כלומר יצירה ללא התנייה. אני אוהב איך שזה יצא לי כמשפט, יצירה ללא התנייה. אפשר לעשות מזה סטיקר. כמובן שיצירה ללא התנייה היא סוג של אופוריה חסרת רחמים, בעיקר כשמסתכלים על דו"ח פעלות אחרונות בחשבון הבנק. אחד ההפתרונות לאופוריה הזו היא ללמד, משהו אמר לי שהדרך הטובה ביותר של אומנים להתקיים, היא ללמד את האומנות שלהם.

האמת היא שיש בזה לא מעט מן אמת, אבל רק כ PLAN B, מכיוון שהדרך הטובה ביותר של אומן להתפרנס היא מלמכור את היצירות שלו. השבוע נכנסה לסטודיו, בדיוק כשבחנתי את העבודה האחרונה שיצאה מהתנור יומיים לפני כן לאחר 32 שעות צפייה מורטוט עצבים, מעצבת שמלות כלה מלאה באנרגייה ואופטימיות ובפיה בשורה חסרת הרחמים - "אומן לא יכול להיות איש השיווק של עצמו. אין מה לעשות, או שאתה יוצר או שאתה משווק, אם אתה משווק אין לך זמן וראש לאומנות, אם אתה עושה אומנות אתה לא יכול לחשוב על שיווק". לא הייתי מתעקש על הציטוט אבל אתם מבינים את רוח הדברים.

העניין הוא שאני לא לגמרי בטוח שזה נכון, כלומר כשאתה יוצר וחושב על שיווק או מכירות, מטבע הדברים אתה מכניס את עצמך לתחום מוגדר יותר של יצירה ולכן אתה גם מנווט את ההשראה שלך לתוך מערכת נתונים מוגדרת מראש בתקווה להתמזגות פורייה. אתה יוצר מתוך מגבלה ידוע מראש. להגיד לעצמך אני הולך ליצור שרשרת משובצת אבנים טובות או שאני הולך ליצור קערה לפירות משולבת בעלי זהב, כבר מכניס אותך לתוך מסגרת חשיבה ברורה.

השלב הבא הוא לשווק את היצירה שלך, וכאן נכנס "האני לא לגמרי בטוח שזה נכון" מהפיסקה הקודמת. כשאתה מנסה למכור מוצר לתינוקות או מנסה לשווק פוליסות ביטוח, אתה מתמודד בראש ובראשונה עם מחסום הלקוח ברמה האישית רק אחר כך יגיע מחסום המוצר. כלומר, אתה צריך קודם כל למכור את עצמך ללקוח. מכיוון שהלקוח רוצה להאמין שאתה אדם אמין ואתה מוכר לו דבר טוב כי אתה אדם אמין. אם כך מה המשמעות של כל העניין הזה של שיווק ומכירות, כשבסיכומו של עניין ובשורה התחתונה אתה הוא המוצר האמיתי שהלקוח קונה. רק אחר כך הוא (אולי) יקנה את היצירה שלך. מסיבה זו אומנים עושים תערוכות בגלריות, שעושות פתיחות גרנדיוזיות עם הרבה שואו ותקשורת, למרות הכול הקשר האישי שבין האומן לצופה ביצירתו צריך להיות בלתי אמצעי למרות או בשל היצירה שנמצאת בינייהם.

המשמעות היא, שאין ספק שזה לא נוח ואפילו די קשה "לעשות מכירות" מהיצירות שלך, אבל אף אחד לא יכול להעיד על היצירה שלך טוב יותר מאפשר אתה עצמך. לכן מה לעשות ובעידן הזה של תקשורת אלקטרונית האומן צריך גם לדעת איך לשווק את עצמו וגם לעשות מכירות.

בסוף עוד יתברר שאולי בעצם באמת עדיף לקחת סוכן, מי רוצה להסתבך עם כל העניין הזה של שיווק ומכירות ? שהסוכן ישבור את הראש שלו עם זה. והאומן מה יהיה איתו ? הוא תנו לו רק ליצור יצירות ואני בטוח שהכול יהיה בסדר. יכול להיות שמעצבת שמלות הכלה צודקת.



יום חמישי, 6 במאי 2010

בודהה מודט על כעס


בודהה מודט על כעס
טכניקה : KILN CASTIN של זכוכית FLOAT
מידות - גובה 20 ס"מ X רוחב 12 ס"מ X עובי 4 ס"מ







יום ראשון, 11 באפריל 2010

ויטראז' כטכניקה או Stained Glass כמדיום אומנותי

כבר בתחילת דרכי בזכוכית עסקתי בשאלה, האם הויטראז' הוא מדיום אומנותי או רק טכניקה. בזמנו השאלה הייתה רלוונטית מאוד והיא הייתה על סדר היום של קהילת אומני הזכוכית. למרות שבישראל של שנות החמישים והשבעים אומנים רבים בעלי שם יצרו בטכניקת הויטראז', כמו היצירות הידועות של מארק שאגאל בבית הכנסת בעין כרם וזו של ראובן רובין בבית הנשיא וחלונות ארדן בספריה הלאומית באוניברסיטת ירושלים. משום מה הויטראז' כמדיום אומנותי לא הצליח להשיג הכרה הולמת.

בשונה מהעניין הרב שמתעורר בשנים האחרונות סביב זכוכית חמה, ההתיחסות לויטראז' הייתה בדרך כלל כאל אומנות דקורטיבית ולא יותר, במקרים רבים ויטראז' עורר אסוציאציה של נובורישיות. ויטראז' מחובר בחבל התבור לכנסיות זו תחילת דרכו ומטבע הדברים הוא אומץ גם על ידי בתי כנסת. שתי המילים חלון ו ויטראז' התאחו יחד והפכו להיות כמעט מושג אדריכלי. סביר להניח שהייתה יותר מסיבה אחת ליחס העגום שנפל בחלקו של הויטראז' על ידי אומנים ואדריכלים בארץ, אסוציאציה דתית, עיצוב דל, עלויות גבוהות, איכות ירודה של חומר גלם הזכוכית שאפשר היה למצוא אצל הספקים בארץ ומיעוט בתי מלאכה שהיו מסוגלים להקים פרוייקטים מורכבים.

זכוכית ויטראז' היא יקרה, אולם ההבדל במחיר של מה שכונה זכוכית "ענתיק", שהיא למעשה זכוכית לויטראז' שמיוצרת בעבודת יד בניפוח כיבשנים, לזכוכית לויטראז' שמיוצרת באופן מכני היה חסר פרופורציות. שלא לדבר על ההבדלים האדירים באיכויות והמגוון הדל של צבעים ועומק הגוונים בזכוכית מייצור תעשייתי. לרוב אפשר היה למצוא בעיקר זכוכית של ספקטרום, היום יש מגוון רחב מאוד של זכוכית מיצרנים רבים כמו בולזאי, אורובורוס, ארטיסטה ואחרים, מבלי להתייחס ליצרנים נוספים שמתמחים בייצור מוטות זכוכית שמיועדת לניפוח מבערים.

כשאני מסתכל על התפתחות הויטראז' בארץ עולה בדעתי שיתכן והויטראז' זכה ליחס כזה בעיקר בשל הטכניקה הפשוטה שמאפיינת אתו. יכול להיות שאומנים נרתעו מויטראז' כי הטכניקה שלו הפכה אותו לעממי מידי ? בסך הכול כל אחד יכול ללמוד לעשות ויטראז'ים, מה עוד שאפשר ללמוד את היסודות לטכניקת הויטראז' ב 12 פגישות. ואולי לא זו הסיבה העיקרית וישנה סיבה מהותית יותר רגשית או פילוסופית אם תירצו, האיכות הייחודית שיש לזכוכית כחומר גלם. לזכוכית יש נוכחות כזו שלא לכל אחד קל לבוא איתה במגע, מצד אחד צריך להתמודד עם הרגישות שלה מצד שני צריך להתמודד עם החדות שמאפיינת אותה ואם תקחו את כל המגבלות שהיו אז של נגישות לאיכות, מי יודע אולי יכול היה יכול להיות אחרת.

אם נסתכל על הויטראז' מפרספקטיבה מעט שונה ולצורך העניין נחליף את המושג ויטראז' במשהו הולם יותר לפחות בעייני כמו Stained Glass שמשחרר אותנו מעט מהאסוציאציה המיידית לחלונות צבעוניים, נעשה את הצעד הראשון לקראת התייחסות חדשה לכל מה שקשור לטכניקת הזכוכית הזו - כשנקודת המוצא שלנו היא השאלה האם זו מדיה אומנותית או טכניקה עממית. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין שאני עדיין משתמש במילה ויטראז' כמושג כללי לצד המונח זכוכית אומנותית, ולו רק בשל הנוחות שבעניין.

במשך כל שנות עבודתי בזכוכית אומנותית ו Stained Glass היו מספר לא מבוטל של אומנים שהיו לי להשראה, מהבולטים מביניהם יש את Brian Clarke , Ludwig Schaffrath , Alex Beleschenko ו Holly Sanford שהשתמשו ב Stained Glass באופן כזה שהטכניקה הפשוטה כל כך של פס עופרת שמחבר יחד חלקי זכוכית צבעונית היו לא יותר מאשר קו ומשטח של צבע. בשנים האחרונות האומנים האלה לקחו את הטכניקה הזו קדימה מתוך המחקר של האומנות שלהם כל אחד בדרכו שלו. Alex Beleschenko הלך רחוק אף יותר והחליף את פסי העופרת בלמינציה ואת חותך הזכוכית המסורתי במכונה לחיתוך במים, ויצר פנלים של Stained Glass תוך ויתור על הטכניקה הבסיסית.

יש משהו משותף לכל אומני הזכוכית, בלי קשר לטכניקה שהם משתמשים בה וזו העובדה שחומר הגלם העיקרי בעבודה שלהם הוא אור והאור הוא שעושה את אומנות הזכוכית לדבר כל כך מיוחד. כשמתחילים להתייחס לאור כאל חומר גלם לצד החלל והמרחב שבו מוצבת עבודת הזכוכית, למשמעות של Stained Glass מתווסף ערך מוסף. האומנים הישראלים של שנות השישים והשיבעים שעשו זכוכית, ראו את הקו ואת משטחי הצבע ופחות עופרת וזכוכית צבעונית. אפשר לראות שהם ציירו באור, מעניין למה זה נעצר שם ולא התפתח הלאה.

התמזל מזלי וברוב הפרוייקטים שעשיתי ניתנה לי יד חופשית "לתרגם" את הצורך או הכוונה של הלקוח שעבורו עשיתי זכוכית, החופש הזה איפשר לי להתייחס לעבודה שלי מנקודת מבט יותר אומנותית ופחות דקורטיבית. על מנת ליצור את העבודה שהתקנתי עבור בית נימרודי בסביון השתמשתי בשילוב של שלוש טכניקות שונות של זכוכית, Stained Glass פיוזינג וחיתוך בחול. גם ההתקנה של העבודה הייתה שונה מהרגיל מכיוון שהתקנתי אותה מנותקת מהחלון, עומדת בזכות עצמה ומוחזקת בין שני קירות כפנל חופשי.

העבודה הזו היא פרי שיתוף פעולה של שלושה אומנים שונים, את החיתוך בחול עשה רונן קנדל ממדיום גלאס שחתך בדיוק מירבי את חלקי הזכוכית שהרכיבו את העיצוב של המוטיב המרכזי בסגנון שטיחי איספאהן. את הפיוזינג עשה יגאל מאייר מנהריה גלאס ואת ה Stained Glass העיצוב התכנון עשיתי אני.

האפשרות לראות מעבר למגבלות של טכניקה, היא שיצרה את ההזדמנות להשתמש ולשלב שלוש טכניקות שונות על מנת ליצור עבודה אחת שהיא קצת יותר מאשר עוד חלון אחד של ויטראז'.


יום שני, 15 במרץ 2010

פיוזינג או טכניקות עבודה בזכוכית חמה

הכותרת מלמדת משהו על התוכן של מה שאני עומד לכתוב, אני רוצה להתייחס לכלים ולחומרים שעומדים לרשותו של אומן זכוכית שהתנור הוא כלי העבודה המרכזי שלו ולמשמעות שעומדת מאחורי הבחירה שאומן עושה כשהוא מחליט על כלים וחומרי גלם ליצירותיו.

כלי עבודה וחומרי הגלם הם עניין חשוב ומהותי מאוד, הדבר נכון בכל תחומי החיים ולא רק באומנות ובזכוכית. מכיוון שבזכוכית עסקינן אז על אחת כמה וכמה בזכוכית חמה. יש משהו מהותי בבחירת חומרי הגלם ובאופן שאומן עושה שימוש בכלי העבודה שעומדים לרשותו. מהבחירה להשתמש בחומרי גלם מסויימים, בטכניקות ובשיטות עבודה כאלה ואחרות אפשר ללמוד דברים רבים על האדם שעומד מאחורי היצירה ועל דרכו לבטוי עצמי כיוצר וכאומן. יצירה היא אתגר מהותי, מבלי להתייחס לאתגר הכלכלי שעומד בזכות עצמו, היצירה היא מסוג האתגרים שלא ניתן להפנות להם עורף. אם אתה יוצר אמיתי לעולם לא תוכל להתנגד לדחף ליצור גם אם תתכחש לו או תנסה להפנות לו עורף הדחף ליצור יטלטל אותך תמיד.

כשמדובר ביצירה בזכוכית חמה או קילן פורמינג KILNFORMING לטכניקה יש השפעה חזקה על האופי הבסיסי והמראה הסופי של היצירה, פיוזינג, FUSING, סלומפינג SLUMPIING, פאטה דה וואר PATE DE VERRE או יציקת זכוכית בתנור, KILN CASTING מבלי להתייחס ליטוש וגימור, COLCDWORKING, לכל אחת מהטכניקות האלה יש אופי ייחודי שמהווה חלק בלתי נפרד מהעבודה עצמה. מכאן עולה כי השליטה בטכניקה היא תנאי ראשוני וחשוב מאוד על מנת להיות מסוגל ליצור בזכוכית חמה, הטכניקה והשראה שלובות יחד בתוך היצירה, מיזוג של אומנות ואומנות. מצד שני תמיד אפשר לקחת אומן זכוכית שיוציא את הרעיונות שלך אל הפועל, אבל זה לא תמיד אפשרי וזה גם לא ממש כייף.

המשמעות של המילה פיוזינג היא איחוי, במונחים של זכוכית חמה זה הוא השלב שבו שני חלקים או יותר של זכוכית משתלבים יחד לכדי יחידיה אחת הומוגנית ובלתי ניתנת להפרדה. מהבחינה הטכנית פיוינג היא שילוב דקורטיבי של צבע על צורה מוגדרת מראש קרוב מאוד לפסיפס ולקולאז', אפשר ליצור יצירות מרהיבות בפסיפס וקולאז' וגם בפיוז'ינג אולם לרוב האנשים המילה פיוזינג היא שם כולל לעבודה של זכוכית בתנורים.

לכל טכניקה יש נקודות כוח ויש נקודות תורפה, הבחירה להשתמש בזכוכית מותאמת מראש לעבודת זכוכית יש משקל גדול בתהליך העיצוב של היצירה. האתגר של קומפוזיציה מתוך נקודת מוצא מוגדרת מראש של זכוכית מוכנה, יכול להיות מפרה מאוד ומצד שני יכול גם להיות מגביל. אם שארים בהגדרה העקרונית של פיוזינג, כלומר שילוב של זכוכית כמו פסיפס או קולאז של צבע המוקד של העבודה יהיה בעיצוב ככול שהחומר מוגדר יותר התוצאות מוגבלות יותר.

ניתן "לערבב" פלטות של זכוכית כשהן מותכות יחד בתנור, אומנם זה לא צבע שמן שמערבבים על פלטה של צייר או על הקנבס. אבל אפשר לשלב גוונים של זכוכית שקופה וליצור צבע שלישי. ברמת עבודה מתקדמת יותר אפשר לקבל בזמן הפיוזינג ריאקציות מעניינות בין סוגי הזכוכית השונות, כתוצאה מהמפגש בין אבקות המתכת השונות שמשמשות כצובענים לקבלת צבעי הזכוכית וכתוצאה מכך מתקבל גוון נוסף. אלה שעבודה מהסוג הזו מתחילה לחרוג מהטכניקה הראשונית של שילובי זכוכית כפי שהיא מקובלת בפיוזינג. אפשר להשאר עם כמה נוסחאות או מתכונים לשריפה בטוחה בתנור מתכונים שעובדים יפה ומוציאים עבודות יפות ואיכותיות ואפשר לנסות ולהרחיב את הידע ולחרוג מהמסגרת הבסיסית של פיוזינג ולהכנס עמוק יותר אל תוך הטכנולוגיה של העבודה עם זכוכית חמה.