כבר בתחילת דרכי בזכוכית עסקתי בשאלה, האם הויטראז' הוא מדיום אומנותי או רק טכניקה. בזמנו השאלה הייתה רלוונטית מאוד והיא הייתה על סדר היום של קהילת אומני הזכוכית. למרות שבישראל של שנות החמישים והשבעים אומנים רבים בעלי שם יצרו בטכניקת הויטראז', כמו היצירות הידועות של מארק שאגאל בבית הכנסת בעין כרם וזו של ראובן רובין בבית הנשיא וחלונות ארדן בספריה הלאומית באוניברסיטת ירושלים. משום מה הויטראז' כמדיום אומנותי לא הצליח להשיג הכרה הולמת.
בשונה מהעניין הרב שמתעורר בשנים האחרונות סביב זכוכית חמה, ההתיחסות לויטראז' הייתה בדרך כלל כאל אומנות דקורטיבית ולא יותר, במקרים רבים ויטראז' עורר אסוציאציה של נובורישיות. ויטראז' מחובר בחבל התבור לכנסיות זו תחילת דרכו ומטבע הדברים הוא אומץ גם על ידי בתי כנסת. שתי המילים חלון ו ויטראז' התאחו יחד והפכו להיות כמעט מושג אדריכלי. סביר להניח שהייתה יותר מסיבה אחת ליחס העגום שנפל בחלקו של הויטראז' על ידי אומנים ואדריכלים בארץ, אסוציאציה דתית, עיצוב דל, עלויות גבוהות, איכות ירודה של חומר גלם הזכוכית שאפשר היה למצוא אצל הספקים בארץ ומיעוט בתי מלאכה שהיו מסוגלים להקים פרוייקטים מורכבים.
זכוכית ויטראז' היא יקרה, אולם ההבדל במחיר של מה שכונה זכוכית "ענתיק", שהיא למעשה זכוכית לויטראז' שמיוצרת בעבודת יד בניפוח כיבשנים, לזכוכית לויטראז' שמיוצרת באופן מכני היה חסר פרופורציות. שלא לדבר על ההבדלים האדירים באיכויות והמגוון הדל של צבעים ועומק הגוונים בזכוכית מייצור תעשייתי. לרוב אפשר היה למצוא בעיקר זכוכית של ספקטרום, היום יש מגוון רחב מאוד של זכוכית מיצרנים רבים כמו בולזאי, אורובורוס, ארטיסטה ואחרים, מבלי להתייחס ליצרנים נוספים שמתמחים בייצור מוטות זכוכית שמיועדת לניפוח מבערים.
כשאני מסתכל על התפתחות הויטראז' בארץ עולה בדעתי שיתכן והויטראז' זכה ליחס כזה בעיקר בשל הטכניקה הפשוטה שמאפיינת אתו. יכול להיות שאומנים נרתעו מויטראז' כי הטכניקה שלו הפכה אותו לעממי מידי ? בסך הכול כל אחד יכול ללמוד לעשות ויטראז'ים, מה עוד שאפשר ללמוד את היסודות לטכניקת הויטראז' ב 12 פגישות. ואולי לא זו הסיבה העיקרית וישנה סיבה מהותית יותר רגשית או פילוסופית אם תירצו, האיכות הייחודית שיש לזכוכית כחומר גלם. לזכוכית יש נוכחות כזו שלא לכל אחד קל לבוא איתה במגע, מצד אחד צריך להתמודד עם הרגישות שלה מצד שני צריך להתמודד עם החדות שמאפיינת אותה ואם תקחו את כל המגבלות שהיו אז של נגישות לאיכות, מי יודע אולי יכול היה יכול להיות אחרת.
אם נסתכל על הויטראז' מפרספקטיבה מעט שונה ולצורך העניין נחליף את המושג ויטראז' במשהו הולם יותר לפחות בעייני כמו Stained Glass שמשחרר אותנו מעט מהאסוציאציה המיידית לחלונות צבעוניים, נעשה את הצעד הראשון לקראת התייחסות חדשה לכל מה שקשור לטכניקת הזכוכית הזו - כשנקודת המוצא שלנו היא השאלה האם זו מדיה אומנותית או טכניקה עממית. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין שאני עדיין משתמש במילה ויטראז' כמושג כללי לצד המונח זכוכית אומנותית, ולו רק בשל הנוחות שבעניין.
במשך כל שנות עבודתי בזכוכית אומנותית ו Stained Glass היו מספר לא מבוטל של אומנים שהיו לי להשראה, מהבולטים מביניהם יש את Brian Clarke , Ludwig Schaffrath , Alex Beleschenko ו Holly Sanford שהשתמשו ב Stained Glass באופן כזה שהטכניקה הפשוטה כל כך של פס עופרת שמחבר יחד חלקי זכוכית צבעונית היו לא יותר מאשר קו ומשטח של צבע. בשנים האחרונות האומנים האלה לקחו את הטכניקה הזו קדימה מתוך המחקר של האומנות שלהם כל אחד בדרכו שלו. Alex Beleschenko הלך רחוק אף יותר והחליף את פסי העופרת בלמינציה ואת חותך הזכוכית המסורתי במכונה לחיתוך במים, ויצר פנלים של Stained Glass תוך ויתור על הטכניקה הבסיסית.
יש משהו משותף לכל אומני הזכוכית, בלי קשר לטכניקה שהם משתמשים בה וזו העובדה שחומר הגלם העיקרי בעבודה שלהם הוא אור והאור הוא שעושה את אומנות הזכוכית לדבר כל כך מיוחד. כשמתחילים להתייחס לאור כאל חומר גלם לצד החלל והמרחב שבו מוצבת עבודת הזכוכית, למשמעות של Stained Glass מתווסף ערך מוסף. האומנים הישראלים של שנות השישים והשיבעים שעשו זכוכית, ראו את הקו ואת משטחי הצבע ופחות עופרת וזכוכית צבעונית. אפשר לראות שהם ציירו באור, מעניין למה זה נעצר שם ולא התפתח הלאה.
התמזל מזלי וברוב הפרוייקטים שעשיתי ניתנה לי יד חופשית "לתרגם" את הצורך או הכוונה של הלקוח שעבורו עשיתי זכוכית, החופש הזה איפשר לי להתייחס לעבודה שלי מנקודת מבט יותר אומנותית ופחות דקורטיבית. על מנת ליצור את העבודה שהתקנתי עבור בית נימרודי בסביון השתמשתי בשילוב של שלוש טכניקות שונות של זכוכית, Stained Glass פיוזינג וחיתוך בחול. גם ההתקנה של העבודה הייתה שונה מהרגיל מכיוון שהתקנתי אותה מנותקת מהחלון, עומדת בזכות עצמה ומוחזקת בין שני קירות כפנל חופשי.
העבודה הזו היא פרי שיתוף פעולה של שלושה אומנים שונים, את החיתוך בחול עשה רונן קנדל ממדיום גלאס שחתך בדיוק מירבי את חלקי הזכוכית שהרכיבו את העיצוב של המוטיב המרכזי בסגנון שטיחי איספאהן. את הפיוזינג עשה יגאל מאייר מנהריה גלאס ואת ה Stained Glass העיצוב התכנון עשיתי אני.
האפשרות לראות מעבר למגבלות של טכניקה, היא שיצרה את ההזדמנות להשתמש ולשלב שלוש טכניקות שונות על מנת ליצור עבודה אחת שהיא קצת יותר מאשר עוד חלון אחד של ויטראז'.
