להקים סטודיו כמו כל עסק אחר זה תהליך, בעייני סטודיו אומנותי הוא בכל זאת מעט שונה למרות שבעיקרון עסק הוא עסק. ומה פתאום עכשיו, אחרי שהסטודיו שלי קיים כמעט שנתיים אני כותב על זה ? מכיוון שהקמה של סטודיו היא תהליך של התבגרות הדדית, אני מתבגר כאומן שמנסה למכור את יצירתו והסטודיו מתבגר כתוצאה ממערכת היחסים של האומן עם היצירה שלו עם עצמו ועם הלקוחות שלו.
זה לא משנה איך אתה מתחיל את הסטודיו שלך, קטן או גדול בייתי או במקום מסחרי הסטודיו יעבור תהליך של התפתחות הדרגתית ממש כמו התבגרות. הסטודיו שלי משקף את מערכת היחסים האישית שלי עם הזכוכית, עם ההתפתחות והשליטה בטכנולוגיה גדל הצורך להציג ולספר על העבודה שלי וכמובן גם למכור אותה.
לקח לי די הרבה זמן "לצאת" אל הרחוב, למרות שהסטודיו יושב על כיכר די מרכזית בבנימינה, את השלט של הסטודיו תליתי לא מזמן. העיצוב הסביבתי של הסטודיו היה עד לפני כשלושה חודשים בסוף רשימת העדפות והיום הוא עבר לראש הרשימה. במובן מסויים הסטודיו מהווה חלק אינטגראלי מהיצירה שלי, באיזה שהוא אופן הסטודיו הוא יצירה בפני עצמה.
בחודש האחרון השקעתי הרבה אנרגיה בלארגן את הסטודיו מחדש, עשיתי שינויים גדולים בחלל קטן וקוסמטיקה בחצר. עד היום התצוגה שלי הייתה קטנה והעבודות החדשות היו מוצגות על מדף גדול בצפיפות של חנות מכולת, כשאת הישנות ערמתי והנחתי על מדף. פסח האחרון היה הפעם הראשונה מאז שהסטודיו קיים, שהתארגנתי במודע לקראת חגיגת המתנות הישראלית. מבחינתי זו הייתה חוויה מעצימה, ממש לא בשטח המכירות.
בסוף שבוע החג היה ברור לי שהקונסטלציה של קונסיגנציה לעבודות שלי לא הגיונית בעליל ואני צריך להביא את הלקוחות אלי ולהפסיק ולהוציא עבודות החוצה בכדי שהן יקוטלגו כמוצרים יוקרתיים עם מעט סיכויים למכירה. יש לי עדיין כמה עבודות בקונסיגנציה אבל הכיוון הכללי הוא להחזיר בהדרגה את היצירות האלה אל התצוגה בסטודיו. מי מכם שמחזיקים גלריה או חנות אומנותית מוזמן להתקשר אלי, אשמח למכור לכם במחיר תואם חנות אבל לא בקונסיגנציה.
חיפשתי דרך ליצור קו מקורי עם פוטנציאל כלכלי, מבלי ללכת על כיוונים טכניים שבשלב זה אני מעדיף להמנע מהם אז התחלתי לשחק עם חול. העובדה עם חול שחררה אצלי משהו שהיה מעוגן בתוך מים עמוקים שהשתחרר ויצא החוצה אל פני השטח. במובן מסויים משהו השתנה במפגש שלי עם עצמי כיוצר ועם הזכוכית כחומר, מאז שאני מעצב תבניות בחול. ההרגשה של חופש מהמגבלה הנוקשה של תבנית מוכנה, דחף אותי ליצור ממקום רגשי ותחושתי ראשוניים כשהמימד היצירתי מעביר תחושה חזקה של שיבטיות. לא שאני מוכר את העבודות שאני עושה לאחרונה, אלה שהתעורר בי רצון חזק מאוד שיקנו ממני את העבודות שלי. וזה שינוי גדול מאוד בגלגול הזה שלי כיוצר בזכוכית.
המשפט האחרון מצריך הבהרה, בפוסט קודם כתבתי שאני יוצר למען היצירה מבלי להתייחס לעניין המסחרי, יצירה ממקום אומנותי בלתי מושפע ממסחריות. כשהחלטתי לחזור ולעסוק בזכוכית הכוונה שלי הייתה ליצור למען היצירה, אני זקוק ליצירה ממש כמו שאני צריך לשתות לאכול לאהוב וכל אותם צרכים בסיסיים של החיים. בשבילי ליצור זה צורך בסיסי. ומאז שהמשהו הזה השתחרר אני רוצה שאנשים יקנו את מה שאני עושה, ולרצון הזה מתלווה חיוך אמיתי ולא הפרצוף העקום שאומר בחצי פה אין ברירה צריך גם לשלם חשבונות.
מה לעשות שהישראלי הממוצע הוא לא צרכן של זכוכית אומנותית, הרוב יסתפק במגשי זכוכית שבאו כל הדרך מצ'יינה, המיעוט יבחר בקערות השבלוניות שמיוצרות בטכניקה של דקאל. והמיעוט שבמיעוט ירכוש זכוכית אומנותית בשל ערכה האומנותי, גם אם היא מוגדרת אומנות שימושית.
אז עשיתי שינוי קונספטואלי בגלריה של הסטודיו, אני עומד להציג יצירות של חברים אומנים. כמה עבודות של קרמיקה לצד כמה תכשיטי זכוכית ואולי אפילו שנים שלושה פסלים קטנים מברונזה. זה עושה שינוי גדול בתפיסה שלי את הגלריה וזה הצריך אירגון מחדש של התצוגה שגדלה ממדף וחצי לכעשרים מדפים, הקטנתי את שולחן העבודה אחרי ששחררתי סופית ( אני מקווה ) את האפשרות שפרוייקט אדיר ממדים בוויטראז' ינחת לו לפתע על שולחני. נו טוב אם זה יקרה אני בטח אשמח, אבל המיקוד בהחלט עבר לזכוכית חמה.
אז זה הוא זה חברים, סוף סוף התבגרנו, הסטודיו שלי ואני. ומה עכשיו ? עכשיו הצעד הבא למכור את היצירות ובחיוך גדול, או בעצם למצוא את הקונים עם החיוך היותר גדול.
זה לא משנה איך אתה מתחיל את הסטודיו שלך, קטן או גדול בייתי או במקום מסחרי הסטודיו יעבור תהליך של התפתחות הדרגתית ממש כמו התבגרות. הסטודיו שלי משקף את מערכת היחסים האישית שלי עם הזכוכית, עם ההתפתחות והשליטה בטכנולוגיה גדל הצורך להציג ולספר על העבודה שלי וכמובן גם למכור אותה.
לקח לי די הרבה זמן "לצאת" אל הרחוב, למרות שהסטודיו יושב על כיכר די מרכזית בבנימינה, את השלט של הסטודיו תליתי לא מזמן. העיצוב הסביבתי של הסטודיו היה עד לפני כשלושה חודשים בסוף רשימת העדפות והיום הוא עבר לראש הרשימה. במובן מסויים הסטודיו מהווה חלק אינטגראלי מהיצירה שלי, באיזה שהוא אופן הסטודיו הוא יצירה בפני עצמה.
בחודש האחרון השקעתי הרבה אנרגיה בלארגן את הסטודיו מחדש, עשיתי שינויים גדולים בחלל קטן וקוסמטיקה בחצר. עד היום התצוגה שלי הייתה קטנה והעבודות החדשות היו מוצגות על מדף גדול בצפיפות של חנות מכולת, כשאת הישנות ערמתי והנחתי על מדף. פסח האחרון היה הפעם הראשונה מאז שהסטודיו קיים, שהתארגנתי במודע לקראת חגיגת המתנות הישראלית. מבחינתי זו הייתה חוויה מעצימה, ממש לא בשטח המכירות.
בסוף שבוע החג היה ברור לי שהקונסטלציה של קונסיגנציה לעבודות שלי לא הגיונית בעליל ואני צריך להביא את הלקוחות אלי ולהפסיק ולהוציא עבודות החוצה בכדי שהן יקוטלגו כמוצרים יוקרתיים עם מעט סיכויים למכירה. יש לי עדיין כמה עבודות בקונסיגנציה אבל הכיוון הכללי הוא להחזיר בהדרגה את היצירות האלה אל התצוגה בסטודיו. מי מכם שמחזיקים גלריה או חנות אומנותית מוזמן להתקשר אלי, אשמח למכור לכם במחיר תואם חנות אבל לא בקונסיגנציה.
חיפשתי דרך ליצור קו מקורי עם פוטנציאל כלכלי, מבלי ללכת על כיוונים טכניים שבשלב זה אני מעדיף להמנע מהם אז התחלתי לשחק עם חול. העובדה עם חול שחררה אצלי משהו שהיה מעוגן בתוך מים עמוקים שהשתחרר ויצא החוצה אל פני השטח. במובן מסויים משהו השתנה במפגש שלי עם עצמי כיוצר ועם הזכוכית כחומר, מאז שאני מעצב תבניות בחול. ההרגשה של חופש מהמגבלה הנוקשה של תבנית מוכנה, דחף אותי ליצור ממקום רגשי ותחושתי ראשוניים כשהמימד היצירתי מעביר תחושה חזקה של שיבטיות. לא שאני מוכר את העבודות שאני עושה לאחרונה, אלה שהתעורר בי רצון חזק מאוד שיקנו ממני את העבודות שלי. וזה שינוי גדול מאוד בגלגול הזה שלי כיוצר בזכוכית.
המשפט האחרון מצריך הבהרה, בפוסט קודם כתבתי שאני יוצר למען היצירה מבלי להתייחס לעניין המסחרי, יצירה ממקום אומנותי בלתי מושפע ממסחריות. כשהחלטתי לחזור ולעסוק בזכוכית הכוונה שלי הייתה ליצור למען היצירה, אני זקוק ליצירה ממש כמו שאני צריך לשתות לאכול לאהוב וכל אותם צרכים בסיסיים של החיים. בשבילי ליצור זה צורך בסיסי. ומאז שהמשהו הזה השתחרר אני רוצה שאנשים יקנו את מה שאני עושה, ולרצון הזה מתלווה חיוך אמיתי ולא הפרצוף העקום שאומר בחצי פה אין ברירה צריך גם לשלם חשבונות.
מה לעשות שהישראלי הממוצע הוא לא צרכן של זכוכית אומנותית, הרוב יסתפק במגשי זכוכית שבאו כל הדרך מצ'יינה, המיעוט יבחר בקערות השבלוניות שמיוצרות בטכניקה של דקאל. והמיעוט שבמיעוט ירכוש זכוכית אומנותית בשל ערכה האומנותי, גם אם היא מוגדרת אומנות שימושית.
אז עשיתי שינוי קונספטואלי בגלריה של הסטודיו, אני עומד להציג יצירות של חברים אומנים. כמה עבודות של קרמיקה לצד כמה תכשיטי זכוכית ואולי אפילו שנים שלושה פסלים קטנים מברונזה. זה עושה שינוי גדול בתפיסה שלי את הגלריה וזה הצריך אירגון מחדש של התצוגה שגדלה ממדף וחצי לכעשרים מדפים, הקטנתי את שולחן העבודה אחרי ששחררתי סופית ( אני מקווה ) את האפשרות שפרוייקט אדיר ממדים בוויטראז' ינחת לו לפתע על שולחני. נו טוב אם זה יקרה אני בטח אשמח, אבל המיקוד בהחלט עבר לזכוכית חמה.
אז זה הוא זה חברים, סוף סוף התבגרנו, הסטודיו שלי ואני. ומה עכשיו ? עכשיו הצעד הבא למכור את היצירות ובחיוך גדול, או בעצם למצוא את הקונים עם החיוך היותר גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה