היום בקשתי באופן רשמי מגלריה בצפון לקבל בחזרה את העבודות שלי, דברים מעניינים שנעשו בהרבה עבודה ובעיקר עם הרבה אהבה. צעד משמעותי מכיוון שאני מרכז את מאמצי בגלריה הקטנה שלי בסטודיו, שגם עברה מתיחת פנים או נכון יותר יהיה לומר התרחבות פנים, מכיוון שגודל התצוגה התרחב מאוד וגם השתנה.
לא מזמן קבלתי החלטה אסטראטגית שלא לשים עבודות שלי בקונסיגנציה, מאז כבר עניתי להצעה אחת בשלילה כשאני מנמק באופן נחרץ את החזון שלי. חזון של עולם ללא קונסיגנציה, או לפחות כזו שתהייה הוגנת ומיטיבה לשני הצדדים, לאומן ולבעל החנות.
למי שלא בקי ברזי הקונסיגנציה הנה כמה עובדות, קונסיגנציה זו דרך התקשרות עסקית מקובלת, שבה האומן מעביר יצירה לבעל חנות שמציג אותה וכמובן מנסה גם למכור אותה. וכל זאת בעבור עמלה שיקבל מהאומן. בדרך כלל בעל החנות דורש מהלקוח הפוטנציאלי מחיר כפול על המחיר שמבקש ממנו האומן ועל המחיר הכפול הוא גם מוסיף מע"מ כדת וכדין. השורה התחתונה היא הכפלת מחיר ב 120%. אומן שרוצה לשמור על מחיר ריאלי של העבודה שלו, חייב להוריד באופן משמעותי את המחיר שהוא גובה מבעל החנות, צעד שכזה לרוב מאלץ אותו למכור כמעט במחירי עלות ולרוב גם ללא רווח. אגב בחנויות של תיירות המחיר מוכפל פי שלוש ולעיתים קרובות גם פי ארבע, לכן קשה למצוא יצירות אומנות יחודיות ורוב היצירות שנמכרות הן כאלו שמיוצרות על בסיס של גימור בעבודת יד.
בעייה נוספת היא שהיצירה מוצגת למכירה במחיר גבוהה מאוד וזה מרתיע לקוחות ומונע מחירות ונוצר הרושם שאומנות היא כמעט בלתי מושגת. המצב האידיאלי כמובן הוא שאומן ימכור את העבודות שלו בעצמו, כך הוא ימנע מדמי תיווך מופקעים. טוב לאומן וטוב ללקוח. מסיבה זו קמו קואופרטיבים של אומנים ששכרו חניות וגלריות משותפות על מנת למכור בהן ביחד, מאותה הסיבה גם קמו החניות הווירטואליות ברשת.
כבר אמרתי שהחלטתי להכניס אומנים נוספים להציג בסטודיו, גם כאלה שלא עושים זכוכית. ואכן בקשתי מדנה בלייר חברה אישית וקראמיקאית מוכשרת מאוד, להציג עבודות שלה בסטודיו שלי והיא הסכימה בשמחה רבה. אלה שלי יש חזון של עולם ללא קונסיגנציה והנה פתאום אני נמצא בצד השני של המתרס, כלומר אני עומד מול עצמי. נו טוב יש גם עולם עם קונסיגנציה ירוקה כזו שאיתה אפשר גם לחיות. מיותר לציין שהאידיאל יהיה לרכוש יצירות של אומנים אחרים, אבל במצב הנוכחי זה בלתי אפשרי בעליל.
אז מה זו קונסיגנציה ירוקה ? זו צורת התקשרות שמאפשרת לאומן ולבעל הגלריה שבמקרה הזה זה אני, להתקשר כלכלית בדרך של שיתוף פעולה והבנה הדדית לצרכים של כל אחד. בקונסיגנציה ירוקה האומן שומר על מחיר ראלי של היצירות שמוצעות למחירה מחוץ לסטודיו שלו, כלומר בחנויות וגלריות, כשפער המחירים הוא הגיוני כך שהלקוח לא ירתע וירצה לקנות יצירות אומנות. העמלה שגובה בעל החנות או הגלריה היא הגיונית ומכבדת את האומן שיצר במו ידיו את היצירה ובעיקר שומרת על ההכנסה של האומן מעמל כפיו.
אני לא יודע עד כמה האומנים מבינים שחשוב לשמור על המחיר של היצירות שלהם, שלצד האומנות יש גם את הצד העיסקי והכלכלי וכמובן יש גם את המיתוג האישי של האומן. חברה קרובה שלי רותי גושן שהיא אוצרת ארכיאולוגית ומדריכת טיולים, נכנסה לביקור ואמרה לי - אתה יודע כבר אפשר לזהות את העבודות שלך, רואים את הסגנון ואפשר לשייך אותו אליך. פעם זה היה נקרא סגנון אישי, היום יש לזה ערך מוסף שהוא מיתוג אישי, ומחיר הולם ליצירה שלך הוא חלק ממיתוג אישי. באופן מסויים היצירה של אומן תמיד תהייה "שלו" היא תמיד תהייה מחוברת אליו, גם לאחר שהוא מכר אותה למישהו אחר. אני צריך לזכור לכתוב בנושא הזה פוסט.
אומן צריך לדעת להתייחס ליצירות שלו גם מהפן הכלכלי, הגיע הזמן לצאת המדימוי המקבע שיש לאומנים על עצמם ככאלה שלא יודעם כלום על כסף והם לא יכולים לשווק את עצמם. כמו בכל עסק גם בסטודיו זה טוב כשיש איש שיווק, ואם אין אז האומן צריך לשאוף להבנה וידע מסויימים בכל אותם תחומים שנובעים מכך שהוא מנהל עסק עצמאי.
אז זהו זה נכנסה קרמיקה ונכנסתי אני לענייני הקונסיגנציה. אני מודע לכך שהגישה הירוקה היא מעט שונה מהמקובל, וברור לי שזה לא תמיד החישוב שיהיה נוח לבעלי חנויות. ויש כמובן גם את ההרגל של אומנים לקבל בהכנעה ובהסכמה, שנובעת מחוסר ברירה את המכפלה של 120%. מצד שני יכול להיות שאם אומנים יעמדו על שלהם וידאגו לשווק את עצמם בדרכים נוספות, בעלי חנויות יתחילו להבין שעליהם להסכים להסכמים הוגנים ולהתקשרות ירוקה בינם לבין האומנים שהם מציגים.
לא מזמן קבלתי החלטה אסטראטגית שלא לשים עבודות שלי בקונסיגנציה, מאז כבר עניתי להצעה אחת בשלילה כשאני מנמק באופן נחרץ את החזון שלי. חזון של עולם ללא קונסיגנציה, או לפחות כזו שתהייה הוגנת ומיטיבה לשני הצדדים, לאומן ולבעל החנות.
למי שלא בקי ברזי הקונסיגנציה הנה כמה עובדות, קונסיגנציה זו דרך התקשרות עסקית מקובלת, שבה האומן מעביר יצירה לבעל חנות שמציג אותה וכמובן מנסה גם למכור אותה. וכל זאת בעבור עמלה שיקבל מהאומן. בדרך כלל בעל החנות דורש מהלקוח הפוטנציאלי מחיר כפול על המחיר שמבקש ממנו האומן ועל המחיר הכפול הוא גם מוסיף מע"מ כדת וכדין. השורה התחתונה היא הכפלת מחיר ב 120%. אומן שרוצה לשמור על מחיר ריאלי של העבודה שלו, חייב להוריד באופן משמעותי את המחיר שהוא גובה מבעל החנות, צעד שכזה לרוב מאלץ אותו למכור כמעט במחירי עלות ולרוב גם ללא רווח. אגב בחנויות של תיירות המחיר מוכפל פי שלוש ולעיתים קרובות גם פי ארבע, לכן קשה למצוא יצירות אומנות יחודיות ורוב היצירות שנמכרות הן כאלו שמיוצרות על בסיס של גימור בעבודת יד.
בעייה נוספת היא שהיצירה מוצגת למכירה במחיר גבוהה מאוד וזה מרתיע לקוחות ומונע מחירות ונוצר הרושם שאומנות היא כמעט בלתי מושגת. המצב האידיאלי כמובן הוא שאומן ימכור את העבודות שלו בעצמו, כך הוא ימנע מדמי תיווך מופקעים. טוב לאומן וטוב ללקוח. מסיבה זו קמו קואופרטיבים של אומנים ששכרו חניות וגלריות משותפות על מנת למכור בהן ביחד, מאותה הסיבה גם קמו החניות הווירטואליות ברשת.
כבר אמרתי שהחלטתי להכניס אומנים נוספים להציג בסטודיו, גם כאלה שלא עושים זכוכית. ואכן בקשתי מדנה בלייר חברה אישית וקראמיקאית מוכשרת מאוד, להציג עבודות שלה בסטודיו שלי והיא הסכימה בשמחה רבה. אלה שלי יש חזון של עולם ללא קונסיגנציה והנה פתאום אני נמצא בצד השני של המתרס, כלומר אני עומד מול עצמי. נו טוב יש גם עולם עם קונסיגנציה ירוקה כזו שאיתה אפשר גם לחיות. מיותר לציין שהאידיאל יהיה לרכוש יצירות של אומנים אחרים, אבל במצב הנוכחי זה בלתי אפשרי בעליל.
אז מה זו קונסיגנציה ירוקה ? זו צורת התקשרות שמאפשרת לאומן ולבעל הגלריה שבמקרה הזה זה אני, להתקשר כלכלית בדרך של שיתוף פעולה והבנה הדדית לצרכים של כל אחד. בקונסיגנציה ירוקה האומן שומר על מחיר ראלי של היצירות שמוצעות למחירה מחוץ לסטודיו שלו, כלומר בחנויות וגלריות, כשפער המחירים הוא הגיוני כך שהלקוח לא ירתע וירצה לקנות יצירות אומנות. העמלה שגובה בעל החנות או הגלריה היא הגיונית ומכבדת את האומן שיצר במו ידיו את היצירה ובעיקר שומרת על ההכנסה של האומן מעמל כפיו.
אני לא יודע עד כמה האומנים מבינים שחשוב לשמור על המחיר של היצירות שלהם, שלצד האומנות יש גם את הצד העיסקי והכלכלי וכמובן יש גם את המיתוג האישי של האומן. חברה קרובה שלי רותי גושן שהיא אוצרת ארכיאולוגית ומדריכת טיולים, נכנסה לביקור ואמרה לי - אתה יודע כבר אפשר לזהות את העבודות שלך, רואים את הסגנון ואפשר לשייך אותו אליך. פעם זה היה נקרא סגנון אישי, היום יש לזה ערך מוסף שהוא מיתוג אישי, ומחיר הולם ליצירה שלך הוא חלק ממיתוג אישי. באופן מסויים היצירה של אומן תמיד תהייה "שלו" היא תמיד תהייה מחוברת אליו, גם לאחר שהוא מכר אותה למישהו אחר. אני צריך לזכור לכתוב בנושא הזה פוסט.
אומן צריך לדעת להתייחס ליצירות שלו גם מהפן הכלכלי, הגיע הזמן לצאת המדימוי המקבע שיש לאומנים על עצמם ככאלה שלא יודעם כלום על כסף והם לא יכולים לשווק את עצמם. כמו בכל עסק גם בסטודיו זה טוב כשיש איש שיווק, ואם אין אז האומן צריך לשאוף להבנה וידע מסויימים בכל אותם תחומים שנובעים מכך שהוא מנהל עסק עצמאי.
אז זהו זה נכנסה קרמיקה ונכנסתי אני לענייני הקונסיגנציה. אני מודע לכך שהגישה הירוקה היא מעט שונה מהמקובל, וברור לי שזה לא תמיד החישוב שיהיה נוח לבעלי חנויות. ויש כמובן גם את ההרגל של אומנים לקבל בהכנעה ובהסכמה, שנובעת מחוסר ברירה את המכפלה של 120%. מצד שני יכול להיות שאם אומנים יעמדו על שלהם וידאגו לשווק את עצמם בדרכים נוספות, בעלי חנויות יתחילו להבין שעליהם להסכים להסכמים הוגנים ולהתקשרות ירוקה בינם לבין האומנים שהם מציגים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה